״מרומם נפש, עושר ועדינות אינסופית של הקשבה והתבוננות״ | יעל נאמן

הסרט "סבתא" הוא דיוקן יוצא דופן. באמצעים קולנועיים חכמים ופשוטים הוא מציג תיאור של מרים, אשה בת 93, שאישיותה המיוחדת זוהרת מהיומיום של הזיקנה, מבלי לספר עליה את הסיפורים המדהימים והנאצלים שהיא עברה ועשתה (את המעשים האלה רצתי לקרוא וללקט אחר כך, כי הם לא נאמרים, אבל יוצאים מהמסך).


זה לא סרט על סבתא ונכד. למרות שזה סרט שצולם על ידי הנכד, חנן יחיאלי, כשהוא רק בן 13. באישיות של אמן, הוא תופס כבר אז את מהותה של מרים ואת מהותה של הזיקנה. את החופש ההולך ומצטמצם בהדרגה, עד לצינוק, את העצב על מה שהיה ועל מה שעכשיו נתון. ויחד עם זאת– זאת אישה מצחיקה כל כך וחכמה כל כך – שהאפקט הוא עצוב נורא ומצחיק נורא ויפה נורא.


זה סרט מינימליסטי שנמשך 50 דקות בלבד, אבל הוא מאוד חכם ועשיר – וכמו בכל יצירה טובה - קשה להגיד על מה הוא. על זיקנה. על סבתאות. על קיבוץ. על סוף החיים. על כך שניטל מבן האדם חופש הבחירה בזיקנתו. הוא על כל אלה ועוד, אבל דבר מזה לא נאמר, לא במילים. רק בקולנוע.


התחושה היא שעם סבתא כזאת ונכד כזה וסרטים שמציבים במרכזם עושר ועדינות אינסופית של הקשבה והתבוננות - יכול להיות עולם טוב יותר. סרט מרומם נפש שכל אחד ישמח לצאת מהבית בשבילו.