לגמרי במקרה, בשיטוט אקראי ב-VOD של Yes הגענו אל אחד הסרטים היפים ביותר שראינו בשנים האחרונות. סרטו של חנן יחיאלי השתתף בדוק אביב 2022, ולמרבה השמחה הגיע ממש לאחרונה לפלטפורמה שמאפשרת לצפות בו גם מהבית. שמו הפשוט, הנוקב, "סבתא", מעיד על אופיו המיוחד.
כשהיה חנן יחיאלי בן שלוש עשרה הוא קיבל מצלמת וידיאו ומשימה בית ספרית: לתעד את סבתו. וכך הוא עשה, והמשיך לעשות, במשך חמש שנים. אבל נדרשו לו עוד כמה שנים של התבגרות עד שיכול היה לחזור אל הקטעים הרבים שצילם, אז ערך אותם לכדי הסרט שלפנינו. התוצאה מדהימה ומעוררת השתאות. אי אפשר לצפות בסרט הזה בלי להתרגש, עד דמעות, ובלי לחוש שהתאפשרה לנו ההזדמנות להשתתף בחוויה שהיא מצד אחד פרטית מאוד, ומצד שני –ֻ אוניברסלית. מרגשת ומעוררת התפעלות עצומה.
קשה להבין איך ילד בן שלוש עשרה ניחן במידה רבה כל כך של הזדהות והבנה: הוא ליווה את סבתו בתהליך הקשה מנשוא של שלבי ההזדקנות האחרונים, ההיפרדות מהחיים המוכרים בבית שבו התגוררה באהבה במשך יותר משישים שנה, גידלה בו את ילדיה, נפרדה מבעלה, אירחה, טיפחה, בפשטות – חיה!
פה ושם שיבץ יחיאלי גם קטעים וידיאו ישנים מאמצע שנות ה-90, שנותנים לצופה מושג איך נראו חייה של סבתא לפני שהזדקנה. ואילו כיום עליה ללמוד להשלים עם האובדן ההולך ומתעצם של עצמאותה. בתה מפצירה בה, למשל, שתסכים לקבל מטפלת צמודה.
המצלמה מלווה את סירובה, את כניעתה, את מצעד המטפלות שמגיעות לריאיון ונפסלות בזו אחר זו – לאחת "יש פרצוף של האיש הקדמון", האחרת נראית לה "אנטישמית", ועוד אחת "סתם בטלנית ושקרנית". עד שמגיעה מריה. "כמה שהיא יפה", מתפעלת סבתא, ובמין סוג של התאהבות באדם שאמור להיות צמוד אליה עשרים וארבע שעות ביממה, היא נעתרת: בסדר. שתהיה מריה.
אבל, היא מתעקשת, "תקראי לי מרים", לא "אימא", כפי שנוהגות חלק מהמטפלות. הכבוד העצמי מאפיין את סבתא מרים. גם כשהיא בת תשעים ושלוש היא לא מוותרת עליו. היא שועטת בשבילי הקיבוץ בקלנועית שלה. היא ממשיכה לארח את בני משפחתה. בתה, שמקבלת ממנה צלחת מרק, מפטירה – את בת תשעים ושלוש ואת עדיין מאכילה אותי… כשמריה מתקבלת, מרים פורשת עליה את חסותה, ומתחילה לדאוג גם לה. אבל משהו משתבש בקשר ביניהן. ואנחנו, דרך עיניו של הילד המתעד, חוזים בעלבון, בכאב, בתחושת ההשפלה.
מרים מסרבת להצטרף אל כל חבריה, בני דור המייסדים, שכבר הגיעו אל "בית הבריאות": השם היופמיסטי שהעניקו בקיבוץ לתחנה האחרונה בחייהם של החברים. והילד שם. מתעד. מצלם. רואה את מה שעובר עליה, ומצליח להעביר גם אלינו את הצער, האובדן, הייאוש, ההשלמה.
הוא אתה שם בימיה הראשונים, בשיעור ה"התעמלות" שהזקנים מקבלים. מראה לנו את המבט המשתאה שלה. ובלי מילים אנחנו חושבים אתה: זהו? לכאן הגעתי? זה הגורל שלי?
והרי היא אדם שאי אפשר להחמיץ את עוצמתו. בימים שקודמים למעבר ל"ביתה" החדש אנחנו רואים אותה משתמשת בסרט מדידה כדי להחליט היכן תוצב מיטתה, ואיפה יהיה המחשב. אנחנו רואים אותה גם מתכופפת ומסובבת את הברגים שמרכיבים את מיטתה. ומתפעלים ביחד עם בתה מהנחישות שלה לשמור על כבודה העצמי. על תחושת המסוגלות שלה. על רצונה לדבוק בזהותה כאדם ששולט בגורלו.
הסרט כולו רווי באהבה העצומה שחש הנכד אל סבתו. אי אפשר שלא לחוש בה, ואי אפשר שלא להתאהב בשניהם: הצעיר שנמצא בתחילת חייו, הזקנה שהגיעה אל סופם, ושניהם ביחד מיטיבים לראות, להבין, לאהוב.
קרדיט: בלוג סופרת ספרים. כתבה: עופרה עופר אורן. פורסם בתאריך 03.08.2022
לכתבה המקורית לחצו כאן